<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן י"א</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ואחר שנקבר יחלוץ מנעליו. וכתב הר"י מקורביל ז"ל אכן בפארי"ש אין חולצין מנעליהם בבית הקברות עד שיהיו בביתם מפני שלא ירגישו האומות. ויש שכותב שלכתחלה יכול לנעול מנעליו בבואו מבית הקברות עד שיגיעו לפתח העיר. ואסור במנעל כל שבעת ימי אבלו אבל בקלצונ"ש איפשר לו להיות. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל אסור מנעל וסנדל של עור אבל של בגד ושל שעם ושל עץ מותר כיום הכפורים וכל שיהיו מחופין עור אסור ע"כ. ואם יצטרך לצאת חוץ לעיר ינעול מנעליו וכשיבוא בעיר אשר ילין בו יחלוץ הנעליו וי"א שכשיכנס לעיר יחלוץ מנעליו. וכן נמי כתוב בירושלמי ובתוספתא ועוד תני אבל הבא מן הדרך (היו רגילין) אם היו רגליו כהות מותר לרחוץ בצונן שאין רחיצת צונן רחיצה. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל דכן הדין למנודה וט' באב ותענית צבור היוצא לדרך ינעול מנעליו ע"כ. וכתבו בעלי התוספות כמה ירצה ללכת בדרך שינעול מנעליו פרסה אבל פחות מפרסה לא ינעול כך שמעתי מפי' ה"ר שם טוב פלכו ז"ל.
<h2>דף יט.</h2>
פסק הר' שמואל מי ששמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל שבטל ממנו גזירת שבעה כיון דאמרינן בשבת עולה ואינה מפסקת ודברים שבצנעה נוהג הוי כחול. וכן נמי כתוב בתוספות.
<h2>דף כ.</h2>
אמרו ז"ל מי ששמע שמת לו מת קרוב אם בתוך ל' יום או אפילו ביום ל' עצמו הרי זה שמועה קרובה וחייב לנהוג אבלות ז' ימים וקורע ומונה ל' יום לאסור בתספורת וכל שאר הדברים שיום השמועה הקרובה כיום הקבורה. והבעל השלמן ז"ל כתב כי הריא"ג כתב בשם רב האיי ז"ל דיום ל' כיום ל"א ואינו נוהג אלא יום אחד וכן עמא דבר עכ"ל. ואם הגיעה השמועה לאחר ל' יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד ואינו קורע ומקצת היום ככולו כיון שנהג אבלות שעה אחת מן היום כאלו נהג כל היום ומותר בשאר היום לרחוץ ולנעול וכן בכל שאר הדברים. ודעת הר"מ ב"ן ז"ל דאינו אסור אלא בנעילת מנעל ודיו מכל גזירות אבילות בחליצת מנעליו ואינו צריך לילך לביתו לכפות מטתו ולא להתעטף בראשו וכן אינו אסור ברחיצה וסיכה ותשמיש וקריאת התורה דכיון שקבל עליו אבלות בנעילת הסנדל דיו. וכן הדין במי שאין לו מנעלים ברגליו שמתעטף בראשו כאבל או כופה מטתו שעה אחת ויוצא ידי חובתו. ובודאי אם היה עוסק במלאכה או היה רוחץ וסך או קורא בתורה ובאת לו שמועה רחוקה מפסיק שעה אחת משום אבלות. וצריך שיעשה מעשה הניכר לאבילות שתהא אבילותו מתפרסמת עליו כגון חליצת מנעל או עטיפת הראש שהן מצות עשה של אבילות אי נמי אם לא חולץ מנעלים שילך לביתו ויכפה מטתו. ואם היה לובש תפלין בשעת שמועה אינו חולץ אלא מתעטף ראשו וחולץ מנעליו ודיו עכ"ל. וכן נמי דעת הרא"ה ז"ל. ירושלמי ישב לגלח ואמרו לו מת לו מת הרי זה משלים אחד המגלח ואחד המתגלח.
כתב הראב"ד ז"ל אבל שלא נהג אבלות תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותם תוך שלשים חוץ מן הקריעה שאם לא קרע בשעת חיובו היינו תוך שבעה אינו קורע לשאר מתים כדאמרינן למי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו תוך שבעה קורע. לאחר שבעה אינו קורע עכ"ל.
מי ששמע שמועה קרובה בשבת. כתב הר"י מקורביל ז"ל שבמוצאי שבת קורע ונוהג שבעת ימי אבילות ושבת עולה לו ליום אחד. והוה ליה יום ששי כיום ז' מאבלו ועומד מאבלו שחרית יום ששי לא ינהוג בשבת אפילו דברים של צנעה כלל. והגיה עליו הר"ף ז"ל מיהו בתוספות ר' יחיאל מפריש פירש דשבת אינו עולה לו בתחלת המנין וא"כ יתחיל ביום ראשון ויהיה שבת יום שביעי וינהוג דברים שבצנעה מקצת היום ע"כ.
מעשה באחד ששמע שמועה קרובה לאחר שהתפללו ערבית בצבור ועדין לא שקעה חמה ולבסוף שבעה [ימים] רצה לצאת לחוץ כי אמר מקצת היום ככולו אמר לו הרמנ"ע שזה אינו יכול לעשות שתי קולות בשעה אחת לעשות לילה ולעשותו יום.
<h2>דף כ:</h2>
מי שבאה לו שמועה קרובה תוך הרגל או ביום שבת אע"פ שבמוצאי הרגל ובמוצאי השבת נעשת רחוקה נוהג דברים שבצנעה דומיא דקובר מתו ברגל ובחופה ואינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת אלא יום אחד בלבד ומקצת היום ככולו וכן פסקו הר"ם בן ז"ל והר"ם במז"ל ורוב שאר הפוסקים ז"ל ויש שפסקו שנדין אותה לקרובה אחר שהיתה קרובה ביום השמועה ונוהג שבעה ושלשים. ולענין שמועות כתב הר"ם בן ז"ל מסתברא לן דבשמועה דעד אחד ואפילו עד מפי עד וגוי מסיח לפי תומו מתאבלין דמלתא דעבידא לאגלויי היא ולא משקרי בה אינשי עכ"ל.
ועל אביו ואמו קורע לעולם ואפילו בשמועה רחוקה וכתב הר"ם בן ז"ל דקריעה זו אינו מאחה לעולם וכן נמי דעת הרמנ"ע שהוא קורע. אבל אינו נוהג אלא יום אחד וכן נמי פסק הר"ם בן ז"ל דאינו נוהג אלא יום אחד. אבל לענין שלשים נוהג לאביו ולאמו (ו)בתספורת עד שיגערו בו חבירו ובגיהוץ עד הרגל ויגערו בו וליכנס לבית שמחה עד י"ב חדש וכן בשאלת שלום. ומונה מיום המיתה לא מיום השמועה לפיכך אם באה לו שמועה לאחר י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד בין בגזירת שבעה בין בגזירת שלשים עכ"ל. והראב"ד ז"ל כתב דאינו קורע כלל לשמועה רחוקה והבעל ההשלמה ז"ל שקורע. ודין קריעה זו שמאחה אותה מיד ואינו קורע אלא בגד עליון ואין צריך להבדיל קמי שפה דאינה אלא חומרא בעלמא ומקצת היום ככולו בין לשלשים יום בין (ליום שביעי) [לשבעה] לכל דבר לעשות מלאכתו ולילך אנה ואנה עכ"ל.
<h2>דף כא.</h2>
ולנער היולד אחר מיתת האב הופכין מפות השער בשעת המילה. האבל ביום ראשון אסור להניח תפלין.
<h2>דף כב.</h2>
המנהג שנהגו כשמוציאין את המת מן הבית ונושאין אותו לבית הקברות. נהגו להיות האבל יוצא ראשון והקרובים והמטה אחריו והרוחצים נותנין המת במטה ומוציאין אותו בין ידיהם עד שהוא חוץ מביתו ונוטלין אותו האבל ושאר קרוביו על כתפיהן ואחר כך שאר כל הקהל. ובהכנסם לבית הקברות יש מקומות שפותחין בצדוק הדין ואומרין [אותו] דרך הליכתן עד הגיעם לקבר. באבל רבתי תניא. עיר שמתו בה שני מתים כאחד מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני ואם היו מלינין את הראשון מוציאין את השני. מפני שאמרו כל המלין את מתו הרי מנוולו. אם בשביל הנאת עצמו לחפור לו קבר ולהביא לו תכריכין וארון או שיבואו קרובים ממקום אחר הרי זה מלינו ואין בכך כלום. חכם ותלמיד מוציאין החכם תחלה. תלמיד ועם הארץ מוציאין את התלמיד תחלה. שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ מוציאין את הראשון פי' אותו שמת תחלה. איש ואשה מוציאין את האשה מפני שהאשה קרובה לנוול. הוציאו הראשון אין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבילים עד שיוציאו השני. הוציאו השני וקברוהו באין ועומדין בשורה ומנחמין ופוטרין הרבים ואין מנחמין שני אבילים כאחת אלא א"כ היה כבודן שוה ומעשה באיש אחד [באושא] שנפלה בית על שני בניו ובתו ושאלו את ר' יהודה [ואמר להם] יוציאו שלשתן במטה ונתנו שני חתנים בראש אחד וכלה בראש אחד והיו מקלסין הוי הוי על שני חתנים וכלה.
מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות. לפני המטה יוצאות ר' יהודה אומר לעולם יוצאות לפני המטה. ירושלמי [סנהדרין פ"ב הלכה ד'] מאן דאמר נשים מהלכות תחלה ואנשים אחריהן שהן גרמו מיתה לעולם ומאן דאמר האנשים תחלה והנשים אחריהם מפני כבודן של בנות ישראל שלא יהיו מביטים בנשים. תוספתא מקום שנהגו להיות אבילים הולכין לפני המטה הולכין. לאחר המטה הולכין. ואחר כך קוברים אותו ופניו למעלה ומחזירין עליו העפר והאבנים. והאבילים שוללין מנעליהם מעל רגליהם ואחרי קברם אותו נופלין כל הקהל על קברו ונושקין עפר קברו. ואחרי צאתם מבית הקברות אומרים קדיש. ואם נקבר בלילה אין אומרים צדוק הדין ולא קדיש בלילה בבית הקברות. ואם נקבר בר"ח או בחולו של מועד אומרים כל הקהל כאחד צדוק הדין והטעם דוגמא מה שאז"ל נשים מענות במועד פי' שכולן עונות כאחת קינה וי"א טעם אחר לפי שאין בו הספד רק הודאה לשם ית' וקבלת עול מלכותו ודינו וכן בראשי חדשים בחנוכה ופורים. אך בי"ט אין אומרים צדוק הדין אפי' בי"ט שני. ואין צריך לומר שאין קורעין ולא חולצין ולא מברין. וגם אין אומרים קדיש לפי שהוא לא בא אלא בשביל פסוקי צדוק הדין. ואמר רב האיי ז"ל מנהגנו לומר קדיש על המת בי"ט שני ומותר בין תתכלי חרבא ולשאול בו טעם כחול. וכן נמי כתב הר"ם ב"ן ז"ל שאומרים צדוק הדין וקדיש בי"ט שני אבל בי"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום וכן הלכה ע"כ. וכתב הריא"ג ז"ל ואנו מנהגנו מימות [זקנים] הראשונים שלא לומר צדוק הדין בראשי חדשים ובמועד ובחנוכה ובפורים.
ומה שאמרו ז"ל [ירושלמי מ"ק פ"ג הלכה ה'] אין מונין משיסתם הגולל הראשון [אלא] עד שיסתם הגולל השני אין זה רק בשקברו אותו לדעת שיוציאוהו משם אבל אם מתחלה לא היה בדעתם להוציאו משם ואחרי כן נמלכו להוציאו אין זה אלא כמלקט עצמות ואין נוהג אבלות אלא יום אחד. והר"ם ב"ן ז"ל כתב כל היכא שנסתם הגולל ונהגו אבלותן שבעה ואחר כך נמלכו לפנותו אין מונין לו כלל מנין אחר ואין אומרים עליו לא ברכת אבילים ולא תנחומי אבלים ואם נסתם הגולל על מנת לפנותו כשיזדמן מתחילין אבלותם מיד ואם פנוהו בתוך שבעה חוזרין ומונין משיסתם הגולל השני ואם לא פנוהו עד לאחר שבעה כבר עברה אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת עכ"ל.
ומצוה להוציא את המת ולשאת אותו על הכתף וללכת לפניו ולספוד ולקבור. ואין משהין אותו אלא מדחין את מטתו מיד, ולאביו ואמו אין מדחין, וכל המדחה את מטתו הרי זה מגונה. ואם היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו מותר שלא מיהר אלא לכבוד אביו ואמו. וכל המלין את מתו עובר בלאו אם לא הלינו לכבודו [או] שלא השלים צרכיו.
<h2>דף כג:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר [שלו], אין לו בית אחר אוכל בבית חברו, אין לו בית חברו עושה לו מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל. ובין כך ובין כך לא יהא מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך פי' שאינו צריך לברך ברכת המוציא ולי נראה שמברך מפני שאסור לו לאכל בלא ברכה כך כתב הבעל הלכות ז"ל. ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמינין עליו ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו וכן נראה מהירושלמי [ברכות פ"ג] שכתב ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואם ברכו לו אין עונה אחריהם אמן וכן נמי אמרו הגאונים ז"ל שאינו רשאי להחמיר על עצמו וה"ה במי שמשמר את המת אע"פ שאינו מתו. ובשבת וי"ט חייב בכל המצות האמורות בתורה ואפילו במצות עונה וי"א חוץ מעונה וכן פסק הר"ם במז"ל. ואם ירצה להתענג באכילת בשר ובשתיית יין הרשות בידו. ונראה שגם בשבת וי"ט לערב (שבת) שפטור לפי שהיא שעה טרודה למי שמוטל עליו לקברו כגון שיצטרך להחשיך על התחום אבל בשאר היום חייב וכן הורה הלכה למעשה הר"ם ב"ן ז"ל במי שהיה מתו מוטל לפניו ביום ראשון של ר"ה וצוה לתקוע לו שופר ולהוציאו ידי חובתו.
ואין כל האבלים פטורין מכל המצות בחול ולא אסורין לאכל בשר ולשתות יין רק אותו שמוטל עליו לקוברו וכן הורה ר"ת הלכה למעשה שמתה לו אחותו נשואה חוץ לעיר שהיה דר בה והודיעוהו שנושאין אותה לקבור באותו מקום שהיה דר שם ואכל בשר ושתה יין קודם שנקברה להראות להם הלכה לדורות ואמר שאין אסור לאכל בשר ולשתות יין רק הבעל שמוטל עליו לקוברה שהוא יורשה וחייב בקבורתה. וטעם האיסור בו כדי שלא יתעצל בקבורת המת כי אולי ימשך אחר אכילתו וכל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. ומעשה היה בצרפת באדם אחד שמת בתפישה ולא רצה המושל לתתו לקבורה והתיר רבינו יצחק הזקן ז"ל אל הקרובים לאכל בשר ולשתות יין אע"פ שלא נתיאשו מלבקשו אל המושל שאחר שלא היה להם רשות לקברו לא הוי כמוטל לפניהם וגם אין לחוש שמא יתעצלו בכבודו ובעסקיו כי ידוע הוא שרצונם תמיד להתעסק בקבורה ועם כל זה אין טרדא גמורה ומותרים לאכל בשר ולשתות יין וחייבים בכל המצות. וכן כשמוליכין המת ממקום למקום לעיר רחוקה מהלך שני ימים או יותר מותרים לאכל בשר ולשתות יין עד שבאין לעיר קבורתו אבל אם המקום קרוב דנין אותו כמי שמתו מוטל לפניו ואסורים עד לאחר הקבורה.
נקבר המת הרי זה מותר לאכל בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות.
ואונן במוצאי שבת כתב הר"י מקורביל ז"ל [סוף סי' צ"ז בסמ"ק] שלא יבדיל ולא אחרים בשבילו ואוכל בלא הבדלה אבל יבדיל יום ראשון או יום שני לאחר שנקבר מתו שעברה אנינותו. והר"ף ז"ל כתב יש שרוצין לומר הואיל ונדחה בעיקר חיוב ידחה לגמרי מידי דהוה אחגר ביום ראשון ונתפשט בשני לענין ראיה למאן דאמר תשלומין דראשון הן. מיהו יש לחלק בין דאוריתא בין דרבנן ע"כ.
<h2>דף כז.</h2>
טעם הרחיצה והטיחה בביצים ושאר הענינים שעושין לו. מצות עשה של דבריהם להתעסק בכל צרכי הקבורה [ולהוציא המת ולשאת אותו על הכתף ולילך לפניו] והמנהג שנהגו ישראל במתים ובקבורה הוא שמעמצין עיניו של מת. ואם נפתח פיו קושרין לחייו. ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו וטחין ראשו בביצים טרופין בקליפתן. וזה המנהג קדום לסימן לפי שהיו מוליכין אותו חוץ לעיר ליקבר וכדי שיכירו הקוברין שהוא ישראל עשו בו סימן זה. והטעם בביצים שגלגל הוא שחוזר בעולם. ואחר ההדחה פוקקין את נקביו ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים ומכסים את פניו שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב. ולא יקברנו בתכריכין יקרים כדי שלא לבייש מי שאין לו. כתוב במסכת שמחות כל המרבה כלים על המת עובר משום בל תשחית דברי ר' מאיר ר' אליעזר בר' צדוק אומר מנוולו. רבן גמליאל אומר מרבה עליו רמה. ר' נתן אומר היא כסות שיורדת עמו היא הבאה עמו לעתיד לבא שנ' תתהפך כחומר חותם יתיצבו כמו לבוש.
<h2>דף כח:</h2>
ובחולו של מועד כתבנו שאומרים צדוק הדין כולן כאחד. וכן נמי כתב הר"מ במז"ל שקורעין ומברין וחולצין כתף. ירושלמי [מועד קטן] ובלבד קרובים שראויין להתאבל והר"מ במז"ל כתב שאפילו מי שהיה שם בשעת יציאת נשמה קורע והר"ף כתב דאין נוהגין קריעה ואנינות בחולו של מועד וצ"ע בספר הר"מ ז"ל אבל הרא"ש ז"ל נהג קריעה ואנינות בחולו של מועד כמו הירושלמי וכן דעת הרמנ"ע (ז"ל).
ובר"ח אומר הלל וכן נהגו בעיר נרבונה מיהו ר"ש ז"ל כתב דבמחזור דויטרי אומר שאין אומרים הלל בבית האבל דכיון שאין גומרין אותו אינו אלא מנהג וכן עשה מעשה על עצמו. והמנהג אצלנו שאין מתפללין בבית האבל אלא א"כ המת יוצא במטה שיהא כבן שש או כבן שבע ואין אומרים שם צדוק הדין ויש מקומות שמתפללין שם אם הוא בן שנה ואומרים שם צדוק הדין וכן נהגו בנרבונה. ובכל גלילות קטלוניא אומרים צדוק הדין וקדיש משלשים יום ולהלן שיצא מכלל נפל. וכן נמי כתב רב נטרונאי גאון ז"ל.
והמנהג ברוב המקומות להתפלל בכל יום בבית האבל. וביום השביעי יש מנהגים חלוקים. יש מקומות שמשכימים הקהל ובאין בביתו ומתפללין שם עד סדר קדושה ואח"כ הולכין לבית הכנסת ויושב במקום האבילים ויושבין עמו רוב הקהל ומתפללין כמשפטם ואין מונעין שום דבר מהתפלה. ויש מקומות שאין מתפללין כלל (בהיותו) [בביתו] ביום ז' אלא הולך לב"ה בהשכמה. ואין אומרים [בתפלה של חול] תחנה ולא למנצח ושיר מזמור אם הוא יום ספר אין אומרים והוא רחום וכן מנהגנו. ויש מקומות אומרים בבית האבל פסוקי דזמרה בקול רם. ויש מקומות אומרים אותו בלחש. ובכל המקומות אומרים אותן ביום ט' באב ולא עוד (?) והני מילי בחול אבל בשבת במקומות שאין יוצאין לבית הכנסת אומרים אותן דאין אבילות בשבת. ואומר ברכת כהנים בין בחול בין בשבת ואומר צדקתך. ואבינו מלכנו בימים שבין ר"ה ליום הכיפורים. ואין אומרים תחנה פי' רחום וחנון ובשני ובחמישי אין אומרים והוא רחום ולא ודוי במקומות שאומרים אותו כל ב' וה' והטעם דאיתקש לחג דכתיב (עמוס ט) והפכתי חגיכם לאבל מה חג אין אומרים לא תחנה ולא למנצח ושיר מזמור והוא רחום ולא ודוי כך בבית האבל. וי"א טעם אחר לפי שאין אומר שם אלא מה שאדם חייב מתקנת אנשי כנסת הגדולה וכל אלו הדברים אין מתקנתם אלא מנהג ומפני זה הטעם יש מקומות שאין אומרים בשבת שחרית נשמת כל חי כשמתפללין בבית האבל וגם אין אומרים בסדר קדושה ואני זאת בריתי אלא מתפללין ואומרים ובא לציון ומדלגין ואומרים ואתה קדוש והטעם לפי שהוא אסור בדברי תורה. ובתפלת ערבית של שבת אין אומרים ברכה מעין שבע ולא במה מדליקין ורק אחר התפלה ויכולו וקדיש שלם. ויש מקומות אומרים ברכה מעין שבע ולא במה מדליקין. ויש מקומות אומרים הכל וכן עיקר דאין אבילות בשבת. ובשחרית של שבת אומרים נשמת כל חי ויוצר של שבת ואחר תפלת יוצר אומרים קדיש ואח"כ אומרים אשרי ומתפללין תפלת מוסף. ובמנהגי נרבונה אין אומרים לא נשמת כל חי ולא אילו פינו אלא ישתבח ויוצר של חול וכשמגיע אל תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו אומרים לאל אשר שבת ואנו לא כך נהגנו.
ונהגו בהרבה מקומות שאין מתפללין בבית שאין בו אבילים אלא תפלה ראשונה הסמוכה לקבורה להניח דעתו של מת ועל דרך שנמצא באגדה אבל שאר תפלות לא ואפילו היו שם נשים אבילות שאין עושין זה אלא לכבוד החיים ואין כבוד לנשים בהקבץ שם אנשים כשאין שם אנשים. ויש מקומות שנהגו להתפלל שם כל שבעה אפילו אין שם אבילים ולא אנשים ולא נשים ושפיר דמי למעבד הכי. כתב הר' גרשום בר' יהודה ז"ל בתשובה ואם יש שלשה אבילים בעיר אחת יכולין כל חד למיזל לביתא דחבריה בערב ובבקר ומצלי תמן והדר אתי לביתיה ע"כ.
והמנהג שנוהגין לאחר הקבורה כך הוא. אחר הקבורה המלוין (אותו) [את המת] אומרים לו לך בשלום ונופלין על קברו ונושקין הקבר ועפרו דרך כבוד דוגמא מה שאמרו בגמרא מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ונמלינהו לעיינין. וכן אמרו עפריה דרב הוו יהיבי לאשתא בת יומא. וכשיוצאין מבית הקברות תולשין עשבים בצרור וזורקין על ראשיהם ואח"כ רוחצין את ידיהם ואומרים ידינו לא שפכה את הדם הזה וכו'. כפר לעמך ישראל וגו' עד בקרב עמך ישראל. ויש מי שאומר מודה אני לפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שאני עפר ואפר רמה ותולעה עץ יבש צל עובר. ואתה י"י לעולם תשב כסאך לדור ודור אבל אני חטאתי אשמתי וכו'. והמנהג בתלישת העשבים והעפר ורחיצת הידים זכר לטהרת [טומאת] מת שהיא באפר פרה ואזוב ומים. והריא"ג ז"ל כתב דמה שנהגו לקנח ידיהם לבתר דקברו מיתא אין שורש ידוע אצלי (בעולם) לזה ואיפשר שנהגו בזה להפסיק מדבר מיתה. ומה שנהגו לזרוק צרורות ועפר אחר הקדיש זה טעות בידם [וטעו] בקנוח העפר. ומה שירחצו ידיהם קודם שיכנסו לבתיהם אמר רב פלטוי ז"ל שאין לו עיקר אמנם שרי למעבד ורב נחשון ז"ל כתב שאין נוהגין אלא נושאי המטה. ולי נראה נהוג העם קנוח עפר ורחיצת ידים כדי שלא להשתכח טומאת מת שטעון הזאה וטבילה. וליודעים טעם הזאה וטבילה פשוט הוא דבר זה ולקחו עפר [במקום אפר]. ואחר כך עושין מעמדות כדי שיפסקו מן המלוין הרוחות הרעות. ויש מקומות שאין עושין מעמדות אלא אחר רחיצת ידים [אומר] בין מעומד בין מיושב תפלה למשה איש האלהים כל המזמור לזכור יום המיתה ויושב בסתר עליון עד כי עתה י"י מחסי שהוא שיר של פגעים להפסיק הרוחות הרעות והכל לפי המנהג. ומנהג לשפוך כל מים שאובין שיהיו בשכונתו. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש שם מקרה מות ולא יהיה צריך לומר בפה ויהיה המודיע מוציא דבה שעליו הכתוב אומר ומוציא דבה הוא כסיל. וי"א כי מלאך המות מפיל במים טפת דם מן המת וסמך לשפיכת המים מן התורה מפסוק ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה כי כלן שפכו מימיהם ע"כ. פעם אחת אירע מת בערב הפסח ואמר הרב שאין צריך לשפוך המים שלנו ואומר ליל שמורים הוא וכן נמי בשאר לילות משום שומר פתאים י"י.
אע"פ שלא הלך עם המת עד בית הקברות יש לו שכר גדול כדאמרינן בפרקי [ד]ר' אליעזר גמילות חסד לאבלים מנין מאיזבל שהיתה ביתה סמוך לשוק ולכל מת שהיה עובר היתה יצאה מתוך ביתה ומכה כפות ידיה ומקוננת בפיה ומהלכת עשר צעדות. וכל כלה שהיתה עוברת היתה יוצאה מתוך ביתה ומצלצלת בכפות ידיה ומקלסת בפיה והולכת עשר צעדות ובשכר זה לא שלטו הכלבים בגולגלתה וכפות ידיה ורגליה. תניא המת והכלה מעבירין המת מלפני הכלה. המלך והכלה מעבירין הכלה מלפני המלך. ונשאל מלפני רבינו גרשום ב"ר יהודה ז"ל מי שמת לו מת בלילה וכשיצאו מבית הכנסת בבקר ללכת אצל המת אמרו להם ללכת לברכת אירוסין אי זה מהם קודם. והשיב כך דעתי נוטה שהוצאת המת קודמת. והטעם כי מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה וכו' ועוד תניא נושאי המטה וחלופיהן וכו' פטורין וגבי חתן תניא חתן (וכלה) והשושבינים וכל בני החבורה פטורין מן התפלה וחייבין בק"ש אלמא הוצאת המת עדיפא מברכת אירוסין ודוקא הוצאת המת לברכת אירוסין אבל הוצאת המת והכנסת כלה הכנסת כלה עדיפא דכתיב (ישעיה מ"ה י"ח) לא תהו בראה לשבת יצרה. וכן הלכתא ע"כ. פ"ק מעבירין אם פגעו זה בזה בדרך. וה"ה להקדים כלומר שאם אין בעיר כדי לזה ולזה מכניסין את הכלה לחופה ואחר כך קוברין את המת כך כתב הר"ם ב"ן. ובאבל רבתי המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה שכבוד החיים קודם לכבוד המתים. המת והמילה המילה קודמת שזו מצוה לחיים וזו למתים. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם ואם יש לו פרנסה [בית] האבל קודם ולאחר שכנס תנחומי האבל קודם לשמחת החתן כל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה שכבוד החיים קודם.
מצות עשה מדבריהם לנחם אבילים. כיצד מנחמין אותן. אחר שקוברין המת מתקבצין האבילים ועומדים מצד בית הקברות. וכל המלוין את המת עומדין בשורה (בתוך) [לפני] שורה והאבילים עומדין לשמאל המנחמין. וכל המנחמין באים אצל האבילים ואומרים להם תנוחמו מן השמים ואח"כ הולך האבל לביתו. וכל יום משבעת ימי אבילות באין בני אדם לנחמו בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו. האבל מיסב בראש (אבל) [וכל] המנחמין יושבין על גבי קרקע ואין רשאין לישב על גבי כסא וספסל אלא על גבי קרקע שנא' וישבו אתו לארץ ואין אומרים דבר עד שיפתח האבל תחלה וכיון שינענע האבל את ראשו שוב אין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו. והר' יהונתן ז"ל פי' כיון שדרך האבל לעמוד בכובד ראש ואם נענע ראשו והגביה הראה לכל שאינו משגיח על אבילתו שוב אין מנחמין אותו שהרי הוא מנוחם מעצמו. מת שאין לו אבילים לנחם באין עשרה בני אדם כשרים כל ז' ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם ומתפללין שם שחרית וערבית. וכתב הבעל האשכול ז"ל וששאלתם מת שאין לו מנחמין וכו'. ויושבין במקום שנפטרה נפשו דאמר רב חסדא (שבת קנ"ב ע"ב) נפשו של אדם מתאבלת עליו [כל שבעה] שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו ומתישבת כשבאין עשרה בני אדם ויושבין במקום ההוא וכן עשה רב יהודה כדאיתא התם (שם) דהוה (בשכונתיה) [בשבבותיה] בההוא מיתא דרב יהודה דלא הוו ליה מנחמין דבר רב יהודה עשרה ואזל יתיב ליה בדוכתיה איתחזי ליה בחלמיה ואמר תנוח דעתך שהנחת דעתי. ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום מתקבצין משאר העם ויושבין שם במקומו.
<h2>דף כט.</h2>
ובר"ה ויה"כ הולך האבל לב"ה במנחה ואפילו יהיה תוך ז' כ"ש בשאר ימים טובים ואין מונעין שום דבר מהתפלה בעבור האבל וכן עשה מעשה רבינו שמואל ז"ל [שעמד] מאבלותו ערב י"ט מבעוד יום הלך לבית הכנסת ולא התפללו מנחה בביתו. וטעם הדבר מפי הגאון אביו לפי שי"ט מפסיק ומבטל גזירת שבעה ושלשים וכשם שמבטל גזירת שלשים ומותר להסתפר ערב י"ט כך מבטל גזירת שבעה ועומד מאבלותו מבעוד יום כך כתבו בתוספות. והר"ם בן ז"ל כתב על זה שדברי טעות הן שהרי אמרו שאסור ברחיצה עד הערב אלמא כל גזירת שבעה עליו עד שנכנס ביו"ט אבל לענין גזירת ל' בקברו ז' ימים קודם הרגל מפני שאינו יכול לגלח בי"ט התירוהו מבעוד יום וכן אפילו בע"ש זוקף המטות מן המנחה ולמעלה משום דלא איפשר ואעפ"כ אינו יושב עליה אלא משתחשך וה"ה בכבוס מכבס ערב הרגל ואינו לובש עד שתחשך וכן כתב הראב"ד ז"ל ע"כ. ולדעת כלן אם התפללו מנחה בביתו כמו שעושים במקצת מקומות מותר לו ללכת לב"ה להתפלל תפילת ערבית. ואם בא לו בחג הסוכות אינו מקיף בהושענות לא הוא ולא היושבים עמו. ואם יצא בשבת אין מתפללין בביתו כלום (כי) במקומות שנהגו להתפלל ביום ז' בביתו עד סדר קדושה כמו שכתבתי [לעיל] אבל מתקבצין כל אוהביו ובאין לביתו ומביאין אותו לב"ה ויושב במקום האבלים ויושבין כל הקהל עמו או משנין מקומן לכבודו באותה תפלה ומתפללין תפלת שבת כמשפטן.
ולמה מניחין את הנר בארץ על גבי קרקע בבית האבל כדי שלא ללמוד מדרכי האמורי דאמרינן בתוספתא דשבת שהיו אומרים המניח את הנר על גבי קרקע המתים מצטערים. וי"ל משום הכי היו משימין אותו דרך הפתח על הקרקע כדי שתראה הנפש אנה תלך כשחוזרת לביתו לפי ששבעת ימי האבל הנפש הולכת וחוזרת מביתו לכוכו ומכוכו לביתו. לאחר שבעה מתחיל הגוף להתליע ונמס וחוזר לעפר שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. כך מפורש בברייתא דר' אליעזר פרק ל"ד ואיפשר שמפני טעם זה נהגו בכמה מקומות לשים הנר אחר הדלת.
